מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' בטוח לאומי-סניף חיפה

פסק דין

השופט דר' עדי זרנקין

ערעור על פסק דין מיום 18/12/08, שניתן בבית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' אליקים) בת"א 18713/06.

1.ערעור זה עניינו פרשנות ההסכם שנחתם בשנת 1979 (להלן: "ההסכם") בין המשיב, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") לבין המערערות, אשר עניינו מימוש זכות החזרה של המל"ל על חברות הביטוח, המוקנית לו מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

2.משרבו ההתדיינויות בין המל"ל לבין חברות הביטוח בקשר לפרשנותו של סעיף 328 לחוק, והיקף חובת הפיצוי של חברות הביטוח הנגזרת ממנו, נמנו וגמרו הצדדים כי תחת להוגיע עצמם כל העת בהתדיינויות חוזרות ונשנות בעניין זה, יגיעו להסכמה מראש, אשר, כך קיוו, תסדיר אחת ולתמיד את המחלוקות שעורר סעיף 328 לחוק.

בעניין אחר, בית המשפט העליון תאר הסכם זה כ: "הסדר יעיל בין גופים שווים בעוצמתם, שביסודו מונחים שיקולים כלכליים של חיסכון במשאבים וכן "קניית" סיכונים וסיכויים הכרוכים, מטבע הדברים, בהתדיינויות משפטיות". (ראה דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132 [להלן: "עניין אררט"]).

ועוד נאמר בפסק דין אררט הנ"ל כי: "ההסכם אמנם נולד מתוך סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אולם משיצא לאוויר העולם – יש לו חיים משלו. כלומר, אף שברקע ההסכם עומדת זכותו הסטטוטורית של המל"ל לשיפוי מאת חברת הביטוח בגין גמלאות שהוא נושא בהן – זכות של תחלוף – אין ההסכם נשאר נאמן לה לכל אורך הדרך, והוא משקף בחירה מוסכמת של הצדדים להסדיר בדרך של "קח ותן" את מערך החובות והזכויות ביניהם" (עניין אררט הנ"ל, פסקה 12 לפסק דינו של השופט ריבלין, מול האות ג').

3.במהלך השנים נתברר כי גם לאחר שנחתם ההסכם, לא פסו המחלוקות בין המל"ל לבין חברות הביטוח בקשר לתנאי מימושה של זכות החזרה של המל"ל, ומחלוקות אלו מתגלגלות חדשות לבקרים לפתחם של בתי המשפט בערכאות השונות.

4.סעיף 3 להסכם, שהוא נשוא ערעור זה, קובע כי:

"שילם או משלם המוסד – על פי הוראות החוק – גמלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן- התביעה), והחברה אחראית – על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח – לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע, בפוליסה שהייתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן:

כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב – 62.5% מסכום התביעה.

כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב – 8% מסכום התביעה".

לימים, שינו הצדדים את שיעור הפיצוי שנקבע בסעיף קטן 1, והוא הופחת משיעור של 62.5% לשיעור של 55% בלבד.

5.ההסדר החוזי על פי סעיף 3 הנ"ל הינו, אם כן, כי בהתקיים שני התנאים, דהיינו כי המל"ל שילם או משלם גמלאות לנפגע בתאונת דרכים, וכי החברה אחראית לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונה בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע – זכאי המל"ל לפיצוי בגין התגמולים ששילם, אלא שאין הוא זכאי למלוא התגמולים שנשא בהם, אלא לפיצוי בשיעור של 55% מהם בלבד.

ויתור זה של 45% מכלל התגמולים, שהסכים המל"ל לוותר, לאו מילתא זוטרתא היא, אך בוודאי הרציונאל שהונח ביסוד ויתור זה היה, שכנגדו זכה המל"ל במידה של וודאות וביטחון בסילוקן של כל התביעות העתידיות, מבלי שיהיה צורך להיכנס למאפיינים פרטניים של כל מקרה ומקרה.

חברות הביטוח, בהיכנסן להסכם זה, זכו לא רק בהפחתת שיעור השיפוי החל עליהן, אלא זכו ב"דיבידנד" נוסף, והוא כי בבואן ליישב את תביעת הניזוקים, אין הן מנכות מכספי הנזק אך את השיעור המופחת, שהן נושאות בו אל מול המל"ל, אלא את מלוא סכומי הגמלאות להן זכאי הנפגע.

6.מלשונו של הסעיף עולה הדרישה הברורה לקיומו של קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין הגמלאות המשתלמות לנפגע, כתנאי לזכות הפיצוי של המל"ל.

על כך עמד אף בית המשפט העליון ברע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית (לא פורסם, ניתן ב- 29.3.09), בפסקה 4 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין:

"והדברים ברורים: ההסכמים בין חברות הביטוח לבין המל"ל באו להסדיר בדרך יעילה ועקבית את מערכת היחסים ביניהם ביישום סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אך הם לא נועדו להפוך את חברות הביטוח למעין "מוסד לביטוח לאומי", קרי לחייבן לשלם למל"ל גמלאות ששולמו על ידו בגין רכיבי נכות שאינם קשורים לתאונת הדרכים (למשל, נכות קודמת מלידה או מחמת מחלה). לשון ההסכם והגיונו מחייבים להותיר על כנה את דרישת הקשר הסיבתי בין תשלום הגמלה לבין תאונת הדרכים, ואין כל מקום לפרש את ההסכם אחרת".

[ראו גם: ע"א 3125/09 הפניקס הישראלי חב' לביטוח נ' המל"ל (לא פורסם, ניתן ביום 10.9.09); ת"א 997/99, יפה בירמבאום והמל"ל נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם, ניתן ביום 8.12.08)].